top of page
Tableaux vivants*
לחליפה שעוטים תצלומיו של אילן כרמי ביטנה כפולה. שכבתה העליונה, האפידרמית,
מציגה אירועים והתרחשויות קבוצתיות, כאלו הזקוקות למנגנון ה״יחד״ כדי לתפקד. מדובר
בפעילויות המקבלות את תוקפן מתוך עשייתן בקבוצה. (קשה לדמיין אדם עומד כשהוא שר
את ההמנון לבדו. קשה לא פחות לדמיין אישה מתחרה בטריאתלון בגפה). סדרת התצלומים
מציגה את ה״togetherness" הישראלי שהפך כבר מזמן למיתוס.
אך בהסירנו את השכבה הראשונה, מתגלה דופן פנימית, שקטה יותר, נחבאת אל הכלים אך
מרתקת;
כרמי בוחן את סיכוייו של הצילום כמדיום לטפל בסוג הדימויים אותם הוא עצמו מייצר.
כמו מפקפק מלכתחילה ביכולתו הייצוגית של הצילום - הוא תופר דימויים שמעולם לא
נחוו במציאות והופך אותם למראות בעלי רוחב יריעה המאזכרים את הטאבלו הקלאסי.
כצייר נוף מן המאה ה 19- טווה כרמי את הספקטקל החזותי ואורז אותו במעטפת בוהקת
וחגיגית. טקסית לא פחות מן הריטואלים המופיעים בו.
הערעור הנוסף, מתרחש בבחירת אופני התצוגה של העבודות. כרמי בוחר בשלושה אופני
ייצוג: דימויים דוממים בתוך קופסת אור, הקרנת מראות דינמיים על גבי קיר הגלריה
ותצוגה על גבי מסכים קטנים.החלטה זו, שאינה שגורה כלל, מציעה אופני קריאה שונים
של הדימוי הצילומי ותובעת אופני צפייה שונים. הן מבחינה פיסית (מרחק/קירבה) והן
רגשית. כרמי מייצר עבור מדיום הצילום פלטפורמה משוכללת וורסטילית.
במאמרה "מרחבי השיח של הצילום" מבחינה רוזלינד קראוס בין המושג "מראה" למושג
"נוף" כאשר בראשון היא מתארת את סריקת העין השיטתית המתבצעת בעת צפייה במכשיר
סטראוסקופי לעומת הסריקה הפיסית המאפיינת חווית צפייה בציור נוף המוצג על קיר
הגלריה/מוזיאון.
בהמשך לתפיסתה של קראוס – ניתן לחשוב על ההקרנות של כרמי כ"מראות" סטראוגרפיים
המדירים את החלל הפיסי ומייצרים מרחב אופטי/תודעתי המציע חוויה פסאודו-
מדיטטיבית.
הצילום, בניגוד לקרוב משפחתו הקולנוע, אינו מייצר נרטיב. הוא יכול להציע פוטנציאל
להבניית נרטיב המתקיים בתודעת הצופה אך כל שביכולתו הוא לייצר דימוי.
ההקרנות הקינטיות של כרמי מציעות מיני-נרטיב המהווה אלטרנטיבה למוחלטות של
הצילום.
בחזרה לקבוצות – נדמה לי שגם העיסוק בטבע ה"עדרי" אינו מנותק לחלוטין מן השיח של
הצילום. סוזן סונטאג כותבת בפרק המבוא ל-on photography, כי "הצילום נעשה לאחת
התחבולות העיקריות להתנסות במשהו, להעמדת פני השתייכות." אני מוצא הקבלה בין
האופן בו אנשים נוטים להגדיר עצמם באמצעות השתייכות לקבוצות לאופן בו פעולת
הצילום מגדירה שייכות, גם אם מדומיינת. אגב, בדומה לריצה בקבוצה, לשירה בקבוצה או
נהירה המונית בשדה התעופה – כך גם קיימת כיום נטייה לצילום כקבוצה. אין דוגמה
טובה יותר מן ההתנהלות ה"עדרית" של האינסטגרם.
*מצרפתית (תמונות חיות) – מונח מתולדות האמנויות המתאר סצנה בה קבוצת שחקנים
מייצרת דימוי סטאטי, אם על גבי הבמה או לחלופין לצורך ציור או תצלום דומם.
יאיר ברק | על שבט אחים | 2012
bottom of page