מראה מקום | תל אביב, מסע בעקבות הצלמניה
Following the footsteps of HaTsalmania
לפעמים נדמה שברגע הגרלת המגרשים ב-1909 כבר נולדה נשמת אפה הייחודית של העיר תל-אביב, זו שהולכת איתה עד היום. אילן כרמי אוהב את העיר הזאת. הוא לא נולד בה, אבל כמו תל אביבים רבים אחרים, הוא שבוי בקסמיה.
כרמי אינו 'איש עם מצלמה' מהסוג הרגיל. הבחירה שלו, ללכת בעקבות צלם תל אביבי ותיק, אינה אקראית, אלא באה מתוך תמונת יסוד הנמצאת במאגר הזיכרון הוויזואלי שלו. וזו דווקא אינה צילום, אלא ציור של נחום גוטמן מתוך 'שביל קליפות התפוזים': שבת ברחוב הרצל, אנשים משוטטים ומדברים בנחת זה עם זה. כל מי שטייל בשדרות העיר בשבת, מכיר את המראה ומבין שמשהו בחומר היסוד, ביחסים שבין בני אדם למקום, נשתמר בתל אביב כפי שהוא.
מציור החולין של גוטמן כבר קצרה דרכו של כרמי אל הצילום של רודי ויסנשטין.
ויסנשטין, שתערוכה גדולה שלו הוצגה לפני שמונה שנים במבנה הישן של חברת החשמל, תיעד אירועים בעיר: את מסע ההלווייה של דיזנגוף ליד בית העיריה הישן, את בית הבימה בבנייתו. לצד הצילום ה'מוזמן' הוא פעל גם כמו צלם תל אביבי המתעד להנאתו מראות חולין עירוניים: את בריכת גורדון על יושביה, גמלים נושאים ארגזים על שפת שפך הירקון או ילדים בתחפושות פורים.
מתבקש לעבור בתערוכה, להביט בצילומים של אז ולהשוות למקומות כפי שכרמי צילם אותם היום. הרבה פחות פשוט מזה לצלם מחדש. צלם מההווה עוקב אחר צעדיו של צלם מהעבר: היכן בדיוק עמד. באיזו עדשה השתמש, באיזה אור צילם, באיזה מזג אוויר. כרמי חזר אל אותם מקומות, חיפש אותה זווית ראייה ככל שניתן, אבל החשוב מכל – תל אביב שלו הצטלמה צעירה, באותה חיוניות של תפיסת הרגע. לא רק בתי העיר ורחובותיה – אלא מרקם החיים שבה.
כמו הדמויות המתהלכות ברחוב של גוטמן ושל ויסנשטין אחריו, כך מתהלכים בני אדם בצילומים של כרמי. תמיד אותם בני אדם. אותו תמהיל של קרובים וזרים, חיים, פחות או יותר, נותנים לחיות, כולם דורכים על אותן מדרכות בביטחון של בני בית. העיר ביתם.
התערוכה 'מראה מקום – מסע בעקבות הצלמניה', נולדה מהרפתקה. רודי ויסנשטין צילם לעתים קרובות במבט על, מגבוה. כדי לצלם את התחנה המרכזית הישנה, כרמי היה צריך להיעזר ברצונם הטוב של עובדים זרים, כדי לטפס ולהציב חצובה על גג דירתם. והיו גגות נוספים, ומרפסות ברחובות אחרים, ובית שצמח והסתיר את המראה השלם ואיך מצלמים את רחוב הרצל מול מגדל שלום מגבוה במרכז הכביש?
במאמר הקדמה לספר 'צלמניה', שיצא בעקבות התערוכה ב-2002, כתב דיוויד רובינגר, אחד מחשובי הצילום הישראלי, את הציטטה הבאה: "התצלום הוא טיוטה ראשונה להיסטוריה.". והנה, על סף 2010 בא צלם צעיר אל הצלמניה הקטנה 'פרי-אור' באלנבי 30, שנשתמרה כפי שהיא, ומבקש לשרטט את הטיוטה הבאה.
מעט מדי פעולות תרבותיות מתכתבות היום עם העבר המקומי. מעשה הצילום של אילן כרמי הוא משיכת חוט החלטית ממילניום אחד לזה שאחריו.
טלי כהן גרבוז | על בעקבות הצלמניה | 2010